החלטה בתיק רע"פ 8603/12

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שניתן על-ידי כב' השופטת י' שיצר, בעפ"א 35608-11-10, מיום 19.9.2011. בפסק דינה קיבלה כב' השופטת י' שיצר את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ה' פלד, ביום 4.10.2010.

רקע והליכים

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת בנייה ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה). בכתב האישום נטען, כי במהלך חודש נובמבר 2006, או בסמוך לכך, ביצע המבקש עבודות הבנייה של קונסטרוקציות ברזל בשטח 280 מ"ר, בצמוד למבנה קיים, וללא שהיה בידו היתר כדין. עוד נטען, כי המבקש היה המחזיק והמשתמש בפועל במקרקעין בשעת ביצוע העבודה והאחראי לביצוע עבודות הבנייה הנ"ל.

3.             ביום 4.10.2010, זיכה בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו את המבקש מחמת הספק מביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. בית המשפט עמד על התשתית הראייתית בתיק והגיע לכלל מסקנה כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת הנטען בכתב האישום מעל לכל ספק סביר. נקבע, כי לא הוכח כי קונסטרוקציות הברזל אכן היו קיימות, וזאת בין היתר, בשים לב לכך שהמפקח שערך את דו"ח הביקורת (ת/1) ראה רק חלק מהמבנה; לנוכח העובדה כי במסמכי צו ההריסה המנהלי צויין כי מדובר בקונסטרוקציה מעץ ולא ברזל; בהינתן העובדה כי גודל המבנה המופיע במסמכי צו ההריסה המנהלי (302 מ"ר) שונה מזה שנרשם בכתב האישום (280 מ"ר); ולאור כפירתו הנחרצת של המבקש בעובדות כתב האישום.

4.             המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטענה כי בית המשפט לעניינים מקומיים שגה משזיכה את המבקש, לאור כל הראיות שהונחו בפניו ובמיוחד לנוכח עדותו האובייקטיבית ונטולת הפניות של המומחה לפענוח תצלומי אויר (להלן: המפענח), אשר לא נסתרה. לטענת המשיבה, טעה בית המשפט לעניינים מקומיים, משקבע כי המבנה, מושא צו ההריסה המנהלי, איננו אותו מבנה מושא כתב האישום, רק בשל ההבדל בין החומר ממנוי עשוי המבנה, היינו, האם המבנה בנוי מעץ או ממתכת. עוד נטען, כי הראיה לבניית המבנה נעוצה בכך שמפענח העיד, על סמך תצלומי אויר, על מועדים בהם לא נראה המבנה כלל, לעומת המועד בו ראה אותו לראשונה.

5.             ביום 19.11.2011, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה, וציין כי מעיון בצילומים השונים שהגישה עיריית תל-אביב-יפו, עולה כי, ללא כל ספק, עד ינואר 2005 לא היה במקום שום מבנה, ואילו מתצלומיו של פקח העירייה, אשר ביקר במקום בנובמבר 2006 "ניתן לראות בבירור עמודי ברזל אנכיים אופקיים ורוחביים כשעליהם פרוס בד". בית המשפט עמד על כך כי "המשיב [המבקש] לא הצליח להפריך ראיות ברורות וחד משמעיות אלה, אלא הסתבך בשקרים ובגרסאות סותרות" וכן "לא הצליח להציג ראיות נגדיות ממשיות". בית המשפט קבע, כי ניתן ללמוד מדבריו של המבקש עצמו כי הוא חולק רק על שטח המבנה וכמות המוטות שהתקין, ולא על עצם קיומו של המבנה או על העובדה כי הוא זה אשר בנה אותו בחצר ביתו. עוד נקבע, כי לאור העובדה שעסקינן בבנייה קלה אשר ניתן לשנותה בכל יום, הרי שאין משמעות להעדר הזהות בין המתואר בתיק המנהלי למתואר בכתב האישום דנן. זאת, שעה שקיימת תשתית ראייתית מספקת להרשעה, שעיקרה: תצלומי האוויר ותצלומיו של פקח העירייה; עדותו של הפקח בפני בית המשפט כי ראה במקום קונסטרוקציות ברזל עם בד; והעובדה כי אלו לא נסתרו על-ידי המבקש.

           לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבה עמדה בנטל הראיה להוכיח את יסודות העבירה והתיק הוחזר לבית המשפט לעניינים מקומיים, לשמיעת טיעונים לעונש ולגזירת דינו של המבקש.

6.             ביום 1.12.2011, דחה השופט א' רובינשטיין בקשת רשות ערעור של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"פ 8834/11), וזאת מן הטעם שהבקשה הוגשה עוד שטרם נשמעו הטיעונים לעונש וטרם נגזר דינו של המבקש.

7.             ביום 15.10.2012, גזר בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו את דינו של המבקש, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש (כב' השופט גיא הרמן). בית המשפט דחה את עתירתה של המשיבה לחייב את המבקש בקנס גבוה (למעלה מ-200,000 ש"ח), וקבע כי לא ניתן להפיק מחוות דעתו של השמאי לעניין זה "כל ממצא עובדתי התקף במשפט פלילי". לבסוף, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי העונש ייגזר לפי הנסיבות הידועות, שעניינן: בנייה רחבת ממדים העומדת על תלה משלהי 2006; בהעדר כל ראיה לכך שנהרסה מאז; ללא שהמבקש טרח לעתור לקבלת היתר בנייה; וכשלחובת המבקש שלוש עבירות קודמות בעבירות של בנייה ללא היתר.

           לאור האמור, קבע בית המשפט כי המבקש יישא בתשלום קנס בסך 30,000 ש"ח, ויחתום על התחייבות בסך 50,000 ש"ח לפיה יימנע מלשוב ולעבור עבירה של בנייה ללא היתר בנייה או בסטייה ממנו. כמו כן, ציווה בית המשפט על המבקש "להרוס, ללא דיחוי, את הבנייה שבבנייתה הוא הורשע, על כל מרכיביה כמפורט בכתב האישום"

הבקשה

8.             ביום 28.11.2012, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, וטען כי בית המשפט המחוזי טעה, עת קבע כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה במשפט פלילי להוכיח מעל לכל ספק סביר כי המבקש הוא זה אשר בנה את המבנה המתואר. נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה משמצא לנכון להתערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים, בדבר העדר כל ראייה לעניין בניית עמודי הברזל. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה עת קבע כי האמור בצו ההריסה המנהלי אינו מהותי, שכן על אף שהמשיבה עצמה טענה כי המבנה מושא כתב האישום זהה למבנה המופיע בצו המנהלי, בפועל הם אינם זהים. כמו כן, טען המבקש, כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי הוא זה אשר בנה את מוטות הברזל אותן ראה מפקח העירייה. משכך, התבקשתי להיעתר לבקשה וליתן לו רשות לערער.

דיון והכרעה

9.             לאחר עיון בבקשה, נחה דעתי כי אין להיעתר לה. כלל ידוע הוא כי קבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמורה למקרים מיוחדים וחריגים, בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים לה, או מקרים חריגים המגלים אי צדק (ראו, למשל,רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2012); רע"פ 7572/12 הזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2012); רע"פ 8353/12 בן ישראל נ. מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2012)). סבורני, כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות לערעור נוסף בפני בית משפט זה. זאת, לנוכח העובדה כי הבקשה אינה מגלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית מיוחדת החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. יתר על כן, המבקש אף לא טרח לטעון כי במקרה דנן מתעוררת סוגיה ייחודית ולא ניסה לשוות לעניינו אופי עקרוני. כך גם, נימוקיו מהווים, הלכה למעשה, ערעור נוסף על הכרעתו של בית המשפט המחוזי.

           ברי, כי מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

10.          למעלה מן הנדרש, יוזכר, כי אין בעובדה כי המבקש זוכה בערכאה הדיונית והורשע בערכאת הערעור כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. זאת, שכן הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המתנה את הערעור לבית משפט זה במתן רשות, והקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעניין זה, חלים  אף מקום בו נאשם הורשע לראשונה על-ידי ערכאת הערעור. ויפים, לעניין זה, דבריו של השופט ס' ג'ובראן, בציינו כי:

"אין זה משנה כלל אם בעל הדין זכה בערכאה הראשונה ונכשל בשנייה. הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984 [...] המתנה את הערעור לבית משפט זה במתן רשות, חלה גם במקרה בו הנאשם מזוכה בבית-משפט השלום ומורשע בבית-המשפט המחוזי והקריטריונים הנהוגים בשיטת משפטינו למתן רשות ערעור חלים אף הם. במילים אחרות, די בכך שהעניין נדון בשתי ערכאות. כך או אחרת, תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את הרשעתו. תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם 'כשר' הוא או 'פסול', ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של עניין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו אם היא סבורה, כי התוצאה שאליה היתה מגיעה לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהייתה אחרת." (רע"פ 1498/07 הרשברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2007). וראו גם, רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מ"י (לא פורסם, 3.3.2005); רע"פ 1533/04 כ' ק' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2005); רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2005)).

11.          עוד אציין, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, שעה שלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את ערעור המשיבה בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי, ובדין קבע כי די בתשתית הראייתית אשר הונחה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים כדי להביא להרשעת המבקש. זאת, לנוכח העובדה כי תצלומי האוויר וכן תצלומיו של מפקח העירייה מלמדים על כי במהלך התקופה האמורה נבנו "עמודי ברזל אנכיים אופקיים ורוחביים כשעליהם פרוס בד"; שעה שמפקח העירייה העיד בפני בית המשפט לעניינים מקומיים כי ראה במקום קונסטרוקציות ברזל עם בד; ועת שהמבקש עצמו לא חלק על קיומו של המבנה, אלא רק על שטחו והרכבו, ולא הביא ראיות ממשיות לסתור את ראיות התביעה. סבורני, כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בדין יסודה, ואין היא נוגדת את ההלכה המורה כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאי מהימנות ועובדה. זאת, שעה שהתערבותו של בית המשפט המחוזי עניינה במסקנותיה של הערכאה הדיונית באשר למשקלן הראייתי של ראיות התביעה ולא בממצאי עובדה, וכן התרשמות מראיות חפציות, כדוגמת התצלומים של המבנה החורג. כלומר, עניינים שאין לה לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור (ראו, לעניין זה, ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.2011) והאסמכתאות שם; ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011) והאסמכתאות שם).

           לפיכך, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש ובטענותיו במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.